תפקיד חדש, אבל גם שינוי בעצמי
לידת ילד משנה יותר מלוח הזמנים. היא יכולה לעורר שאלות על חופש, אחריות, עבודה, זוגיות ועל האדם שאני מבקש להיות. בסקירתם, ג׳נסוני וטלנדיני תיארו את המעבר לאבהות כתהליך שמתרחש בדימוי העצמי, ביחסים המשפחתיים ובמיקום החברתי. המילה ״משבר״ בהקשר הזה מתארת ערעור וארגון מחדש; היא אינה אומרת שכל אב נמצא במצב נפשי חריג. אהבה, גאווה, זרות ופחד יכולים להופיע יחד, בלי לבטל זה את זה.
הפער בין ההכנה לבין החיים עצמם
אפשר לדעת הרבה על הלידה ועדיין להיות מופתע מן החיים שאחריה. בכי שקשה להבין, טיפול שחוזר שוב ושוב ומעט זמן לעצמי אינם תמיד חלק מהתמונה שהייתה לי מראש. סקירתם של בולדווין ועמיתיו מצאה אצל אבות לילד ראשון נושאים חוזרים של זהות חדשה, דרישות מתחרות, פחדים, התמודדות, צורך בתמיכה ובהכוונה, וגם תגמולים ומשמעות. אלו נושאים שחזרו במחקרים, לא שבעה שלבים שכל אב צריך לעבור.
זהות, שייכות ומסוגלות
חומרי הסמינר מציעים להפריד בין שלוש שאלות: מי אני כאב, האם יש לי מקום כהורה, ועד כמה אני בטוח שאני יכול לבצע פעולה מסוימת. אב יכול לרצות מאוד להיות מעורב ועדיין לא לדעת איך להרגיע; הוא יכול לדעת לטפל ובכל זאת להרגיש אורח במערכת. ההבחנה עוזרת להפוך תחושה כללית של כישלון לשאלה מדויקת יותר: האם חסר ניסיון, מקום, מידע, תמיכה או זמן לעיבוד? לא לכל קושי מתאים אותו מענה.
האבא שקיבלתי והאבא שאני בונה
האבהות החדשה יכולה להחזיר אותנו אל האב שגדלנו איתו. לפעמים עולה רצון להמשיך משהו טוב, ולפעמים נחישות לעשות הכול אחרת. שתי העמדות עלולות להיעשות נוקשות כשהעבר הופך לתסריט. במקום לבחור בין חיקוי להתנגדות, אפשר לשאול מה אני רוצה לקחת איתי, מה אני מבקש לשנות, ואיך הבחירה הזאת נראית במפגש עם הילד המסוים שלי. ההיסטוריה האישית משפיעה; היא אינה קובעת לבדה את ההורות בהווה.
קשר שמקבל צורה בהדרגה
אין צורך להכריז על רגש שלא מרגישים. אפשר להתחיל מהשתתפות בטיפול: להכיר את התינוק, לשאת באחריות ולחזור למפגש גם אחרי רגע שלא הצליח. לעיתים תחושת הקשר מתעבה דרך החזרתיות הזאת. גם בילד נוסף נבנית זהות מחדש, לצד ניסיון קודם ומערכת משפחתית מורכבת יותר. אם תחושת הניתוק מתמשכת או מלווה במצוקה ופגיעה בתפקוד, ראוי לתת לה מקום בשיחה מקצועית, ולא להסתפק בהנחה שהזמן לבדו יסדר הכול.
איפה באבהות אני מרגיש בעל יכולת, ואיפה אני עדיין מרגיש אורח?